החלטה בתיק מ"ת 23897-09-11

בפני בקשה למעצר עד תום ההליכים בהתאם לסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו- 1996.

כנגד הנאשמים, חסן אבו ריא ומוראד אבו אלחיר (להלן: " המשיב 1" ו-" המשיב 2"), הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: " החוק"); חטיפה, לפי סעיף 369+ 29 לחוק; שוד, לפי סעיף 402(ב) לחוק.

בהתאם לאמור בכתב האישום, ביום 28.8.11, בסמוך לשעה 16:15, נסעו המשיבים באזור עכו. באותה עת שהו באזור, הקטינים ה.ח. יליד 1996, מ.כ.ח יליד 1994, ו-מ.ח.ח יליד 1994 (להלן: " המתלוננים") אשר היו בדרכם חזרה לכפר שעב, בו הם מתגוררים, עת שברשות המתלונן מ.כ.ח שקית ובה מספר פריטי ביגוד חדשים אשר רכש זמן קצר לפני כן בסכום כולל של 1,600 ש"ח.

המשיבים, הבחינו במתלוננים במקום וקשרו ביניהם קשר לחטוף אותם תוך פיתויים להיכנס לרכב, וכן לשדוד אותם. המשיבים, פנו למתלוננים והציעו להסיעם ברכב לכפר שעב והמתלוננים נענו להצעה. במהלך הנסיעה ובמסגרת הקשר, ביקש המשיב 2 מהמתלונן ה.ח. לעשות שימוש בטלפון שברשותו. המתלונן הסכים לכך והעביר הטלפון למשיב 2. בהגיע הרכב לצומת יאסיף ביצעו המשיבים פניית פרסה תוך שהם מודיעים למתלוננים כי עליהם למסור דבר מה לאדם מסויים. המשיבים נכנסו עם הרכב לחורשה סמוכה וירדו מהרכב, עת המשיב 2 מחזיק בטלפון. המתלוננים יצאו מהרכב בעקבותיהם כאשר המתלונן מ.כ.ח משאיר השקית בתוך הרכב. המשיבים דיברו ביניהם על העברה של כלי נשק והמשיב 1 ניגש לתא המטען של הרכב והוציא מתוכו חפץ מתכתי כבד בצורת אקדח גדול שיש בו לסכן ולפגוע והנחזה להיות כלי נשק, אשר בו החזיק כל אחד מהמשיבים לסירוגין תוך דריכה שלו. המשיבים סירבו להחזיר למתלוננים את הטלפון והשקית, ובמהלך ויכוח שהתגלע בין הצדדים כתוצאה מכך, הכה המשיב 1 את המתלונן ה.ח. במצחו באמצעות הכלי שהיה בידו ודחף אותו בחזהו. כתוצאה מכך נגרם למתלונן ה.ח. שפשוף במצחו מעל לגבה השמאלית. המשיבים איימו על המתלוננים כי יירו בהם אם יעזבו המקום לפניהם, נכנסו לרכב ועזבו המקום כשהטלפון והשקית ברשותם. המתלוננים, שפחדו מהמשיבים והאיומים שהושמעו בפניהם המתינו עד שהמשיבים עזבו המקום ורק לאחר מכן יצאו מהחורשה וניגשו לכביש הקרוב, שם פגשו בתושב כפר שעב שהסיעם לכפרם ברכבו.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה להורות על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים המתנהלים נגדם. בדיון שהתקיים בפני, הסכימו באי כוח המשיבים לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למרשיהם, וכן לקיומה של עילת מעצר, אם כי ביקשו לשחרר מרשיהם לחלופת מעצר.

המבקשת, התנגדה לשחרור המשיבים לחלופת מעצר, שכן לגישתה עולה מסוכנות רבה מהמשיבים וכי העבירות המיוחסות להם מלמדות על חשש ששחרורם של המשיבים עלול לסכן המתלוננים ואת בטחונו ושלומו של הציבור בכללותו. המבקשת, הדגישה כי המדובר בבחירת קורבנות אקראיים, דבר שיש בו ללמד על מידת מסוכנותם של המשיבים לציבור, וכן כי המעשים נעשו לאחר רקימת קשר בין השניים ולאחר תכנון מקדים. עוד ציינה המבקשת, כי מעשי המשיבים לוו בתעוזה, והם אף השתמשו בכלי נשק הנחזה להיות אקדח, לאיום על המתלוננים, וכן הכו באמצעות אותו כלי את אחד המתלוננים במצחו. המבקשת, התייחסה בנוסף להסכם סולחה שהוגש לעיוני, אשר לפיו נערכה סולחה בין משפחת המתלוננים, לבין משפחת המשיב 1, בו בוטא יישוב ההדורים בין שתי המשפחות. לגישת המבקשת, חרף חשיבות הסכם הסולחה, הרי שאין בו להסיר הסכנה מפני עימותים נוספים ואין בוא יכול להיות שיקול מכריע במאזן השיקולים לצורך המעצר. לנוכח כלל האמור, ובהתחשב במסוכנות הנלמדת מהעבירות עתרה המבקשת, למעצר המשיבים עד תום ההליכים נגדם.

בא כוח המשיב 1, התייחס להליך המעצר עד תום ההליכים ולמטרותיו המניעתיים, ובהתאם טען כי בשלב זה, ולאחר עריכת הסכם סולחה בין משפחת המתלוננים למשפחת המשיב 1, הרי שהוסרה כל סכנה עתידית שהייתה עלולה להתעורר כנגד המתלוננים. מעבר לכך, לגישת בא כוח המשיב, אין המדובר במסוכנות גבוהה העולה מהמשיבים, וכי טענה זו נטענה על ידי המבקשת באופן כללי וגורף. בא כוח המשיב 1, הציע לשחרר מרשו לחלופת מעצר בפיקוחו של אחיו, לפיה בשעות היום ישהו במסעדה השייכת להם בעיר עכו ובה הם עובדים, ובשעות הלילה ישהו בביתם בסכנין.

בא כוח המשיב 2, הפנה לנסיבות ביצוע העבירות, והבהיר כי המדובר בהתפתחות ספונטאנית של האירוע, שלא באה עקב תכנון מקדים לביצוע העבירות. כך גם הובהר כי לא היה שימוש בנשק, אלא אך בכלי הנחזה להיות נשק. בא כוח המשיב, והסיף וטען כי לא נגרמה כל פגיעה פיזית למתלוננים, כך גם ציין כי חרף כל שהמדובר בעבירת שוד, אין לקבוע כי קיימת עילת מעצר, לחלופין גם אם קיימת עילה מעין זו, יש לבדוק חלופת מעצר שתוכל לאיין המסוכנות הנשקפת מהמעשים. מעבר לכך נטען, כי המדובר במשיב צעיר בשנים, בן 24, אשר אין לחובתו עבר פלילי מכביד, כך גם בהתחשב בכך שאין בהיכרות מוקדמת בין המשיבים למתלוננים וכי ישנו מרחק גיאוגראפי בין משכניהם. לנוכח האמור, מבקש בא כוח המשיב לשחרר מרשו לחלופת מעצר בביתו בכפר מכר, בפיקוחם של אמו ואחיו.

דיון ומסקנות

ראיות לכאורה

כאמור, הצדדים אינם חולקים על קיומן של ראיות לכאורה, להוכחת המיוחס למשיבים במסגרת כתב האישום.

כך גם אני סבור, ולאחר בחינת הראיות שהונחו בפניי, כי ישנן ראיות לכאורה בתיק. כך המתלוננים, תיארו בהודעותיהם את ההשתלשלות של מעשי השוד, תיארו את מראם של המשיבים וכן מסרו את מספר הרכב, אשר נמצא בחזקת המשיב 1. מדו"ח עימות בין המתלונן מ.כ.ח לבין המשיב 1, מטיח המתלונן במשיב את המיוחס לו בכתב האישום, כאשר המשיב 1 מודה במיוחס לו. בחיפוש בתצלומי אלבום עבריינים, המתלוננים ה.ח ו-מ.כ.ח הצליחו לזהות את המשיב 2 כמי שלקח חלק בשוד [ראו הודעות מס' 9 ו-8]. הודעתו של המשיב 1 המודה במיוחס לו, וכן מייחס המעשים למשיב 2, ומוסר כי הם תכננו המעשים לפני עליית המתלוננים לרכב [ראו הודעתו מסומן 6]. כך גם המשיב 2, קושר עצמו לאירוע אם כי מוסר כי המעשים בוצעו אך על ידי המשיב 1 [ראו הודעתו מסומן 12] .

אסתפק באלו, לצורך קיומן של ראיות לכאורה, הן לנוכח הסכמת הצדדים לקיומן של ראיות לכאורה, וכן בהתחשב בטיב הראיות הנדרשות בשלב זה של ההליך הפלילי. הרי שבשלב זה, אין להעמיק בחקר האמת ובירור שאלת חפותו או אשמתו של הנאשם על-פי חומר הראיות הלכאוריות שיש בתיק, ואין לבחון את מהימנותן של העדויות והראיות. אלא שזוהי מלאכתה של הערכאה השיפוטית שבפניה עתידים המשיבים ליתן את הדין. בית המשפט, בשלב זה, עוסק בבחינת הפוטנציאל הראייתי שיצא אל הפועל בעתיד, בסיומו של הליך משפטי, ודי לו לבית המשפט אם התרשם כי קיימות ראיות לכאורה בעבירות המיוחסות למשיבים, שאינן חסרות ערך על פניהן. השוו לדוגמא:

בש"פ 826/08 קיאל קשאש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 14.2.08);

בש"פ 868/08 חוסיין אשכור נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 17.2.08);

בש"פ 10307/07 מדינת ישראל נ' אסף לוזון ואח' (טרם פורסם, ניתן ביום 6.12.07);

בש"פ 9585/07 אסעד שיבלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 28.11.07).

עילת מעצר וחלופת מעצר

ככלל כל מעשי שוד, בהם אדם משחרר לעצמו הרסן לתקוף אחר וליטול דבר שאינו שייך לו מצביע על אופי עברייני ועל מידת מסוכנות, בייחוד עת שהדבר נעשה בצוותא, לאחר תכנון מקדים, וכן התלוו למעשים, אלימות והשמעת איומים. חומרה מיוחדת הינה בבחירת הקורבנות, עת שהמשיבים בחרו קורבנות אקראיים, מכאן כי הדבר מלמד כי מסוכנותם של המשיבים הינה כלפי כולי עלמא ולא כלפי גורם ספציפי.